1ופירות נטיעה זו אסורה עד ט״ו בשבט. י״מ דארישא קאי דוקא דקתני שלשים יום לפני ר״ה עלתה לו שנה דכיון שעלו לה שלשים יום לשנה נחמיר עליה להמשיך שנתה עד ט״ו בשבט שהוא שנתו של אילן אבל כל שנטע פחות משלשים יום לפני ר״ה בשאר שני שבוע שהוא מונה שלשה שנים שלימות מיד כלה מנינו בין לערלה בין לרבעי ומסתייעין בזה מדקתני נטיעה זו ותו מדאמרינן בסמוך פעמים שברביעית ופעמים שבחמישית מכלל דפעמים פעמים הוא כן ולא לעולם ולמעוטי היכא שנטעה פחות משלשים יום לפני ר״ה ומסתברא שלפי שיטה זו לא נתנו דבריהן לשעורין וכל שעלתה לו שנה בר״ה אין חילוק בין שנטעה שלשים יום לפני ר״ה או אפי׳ נטעה לאחר ר״ה שעבר מיד שגם זו אין לה שנה שלימה לגמרי כי מי חלק לנו בין שלשים יום או יותר וכיון שאין לדבר קצבה ביותר משלשים יום אף כל שחסר יום א׳ מן השנה כמו שאמרנו הילכך לא משכחת לה שלא נמשיך שנתה עד ט״ו בשבט אלא הנוטע פחות משלשים יום לפני ר״ה דוקא ואמטולתא בלחוד הוא דקרי פעמים דשפיר שייך למתני הכי אע״ג דהאי דאשתאר מיעוטא הוא ומ״מ אין פי׳ זה מחוור דהא קראי דדרשינן מניהו הא דינא דכתיב ובשנה הרביעית ובשנה החמישית בכל ערלה וכל כרם רבעי מיירי ועוד דלאו טעמא דמסתבר הוא כיון שהדין נוטה שעלתה לו שנה שתהא נמשכת יותר מאותה שמנו לה ג׳ שנים שלימות והוה כהלכתא בלא טעמא הילכך נראה דברי בעל המאור שכתב שם כל ערלה ורבעי הדין כך ואפי׳ בשנטעה בפחות משלשים יום לפני ר״ה וכך העלו בירושלמי דגרס התם רבא ר׳ בא בר ממל קומי רבי זירא נראין הדברים בשנטעה שלשים יום לפני ר״ה אבל נטעה פחות משלשים יום לפני ר״ה איתא חמי שנה שלימה לא עלתה לו ואת אמר הכין א״ל הכין הוא אפי׳ נטען פחות משלשים יום לפני ר״ה והא אסור מאי כדין אמר ר׳ מונא מכיון שעמד תוך שנתו של אילן משלים שנתו ע״כ הרי שהעלו בירושלמי כדברי הר״ז ז״ל וטעם הדבר דכיון שאילן גדל על רוב מים של שנה שעברה וכל כיון שחונט בין תשרי לשבט אינו אלא מחמת יניקת מים שלפני ר״ה ושרף שעלה בו מחמת אותן מים ואותה יניקה הוא שהוציא פירות אלו הילכך עשאן הכתוב לפירות אלו כאלו חנטו קודם תשרי הואיל וחנטה משרף שלפני תשרי הוא ולפי טעם זה אין לחלק בין נטיעה לנטיעה כלל והאי דנקט ופירות נטיעה זו אינה אלא לומר שהנטיעה שגורמת לה לאיסור ערלה או רבעי היא הגורמת לה ג״כ להמשך עד ט״ו בשבט מן הטעם שכתבנו והא דאמרינן בסמוך פעמים שברביעית ועדיין אסורין משום ערלה הטעם ברור שתפס התלמוד לשון זה לפי שהדבר ידוע שלא הוצרך הכתוב לאסור בזה פירות שחנטו תוך שני ערלה או תוך שנה רביעית משום רבעי דהא פשיטא שאין היתר לאיסורן לעולם יש לזה דין ערלה ולזה דין רבעי ולא בא הכתוב אלא לפירות שחנטו בין תשרי לט״ו בשבט שיהא דינם כפירות ערלה ממש וכפירות רבעי ממש עד לעולם והדבר ידוע שאין החנטה זו מצויה אלא מעט ובמקצת מיני אילנות ולהכי קאמרינן פעמים וזה ברור וא״ת לכלהו פירושי למה אמרו חכמים שאם נטע שלשים יום לפני ר״ה עלתה לו שנה שהרי לפי האמת לא עלתה לו שנה עד ט״ו בשבט וי״ל דאפ״ה נפקא ליה מיניה מהא דהוה תשרי ר״ה לנטיעה טובא שאלו הי׳ שבט ר״ה הייתי אומר דכל שנטעה שלשים יום לפני ט״ו בשבט עלתה לו שנה משא״כ עכשיו דכל פחות משלשים יום לפני תשרי לא עלתה לו שנה ואעפ״י שהוא כמה חדשים לפני שבט ודין זה גזרת הכתוב:2לימא דלא כר״מ. פי׳ לימא דהא מתניתא דבעי שלשים יום להיות חשוב שנה דלא כר״מ:3דתניא וכו׳ שהי׳ ר״מ וכו'. וה״ה שהי׳ ר״א אומר כן אלא משום דר״מ אתחיל במלתא נקט לה בדר״מ והא דאמרינן בן בקר בן שתים פירושו כשאמר עגל בן בקר וארישא קאי אבל כשאמר פר בן בקר הרי זה בן שלש כדפרש״י ובספרא מייתי לה מדכתיב קח לך עגל בן בקר וכו׳ תמימים תמימים אף בשנים והשנה והשוה הכתוב בין בן בקר לאיל:4אפי׳ תימא ר״מ. פי׳ לא קאמרי׳ בתחלת שנה וסוף שנה אלא בתחלת שנים וסוף שנים וה״פ שלא אמר ר״מ אלא בסוף שנתו של אותה שנה לדבר שאתה מונה לו שנפסק עניינו עכשיו כגון פר זה שהוא נשחט ושנותיו נשלמים ובהא אמר לה אפי׳ בתחלת שנה אבל במנין תחלת השנים שאתה מונה כגון ערלה זו אינו אומר יום אחד בשנה חשוב שנה ואפי' בתחלת שנה עד שיהא שם שלשים יום והא דלא פרכינן להא מלתא ממלכים דמשנה תורה דפרקין דריש פרקין ד״ל דאידך פרכא דנדה עדיפא לן דאלו בהא איכא למימר דההיא תקנת הכמים היא וכי קאמרינן אנן לשר לדבר תורה והוי יודע שלא אמרו יום אחד לשנה חשוב שנה לר״מ או שלשים יום לר״א אלא בדיני תורה א״נ למלכים לד״ה ביום אחד ומתקנת חכמים אבל בשטרות ותנאים של בני אדם אין לך למנות אלא שנה שלימה של י״ב חדש כלשון בני אדם ואפשר דאפי׳ חדש העיבור בכלל כדאתמר גבי שכירות המסק והעושה עסק עם חבירו עד ג׳ שנים וכיוצא בו שנים שלימות הוא מונה וכן קבלתי ממורי נרו בשם רבותיו ודברים ברורים הן וכ״כ הרשב״א ז״ל:5אמר רבא נדה כו'. עקר הפי׳ כדפרש״י ז״ל דנדה כל שהתחילה לראות אפי׳ בסוף היום עולה לה ליום א׳ ובששה והוא סגי לה לענין ימי נדה ואלו בסופה ביום שביעי אין תחלת היום שהיתה טהורה עולה לכל היום ואינה טובלת עד הלילה שהוא ליל שמיני ואע״פ שזה סוף ימים שהרי יש כאן הפסק דמים והפסק ימי נדה ואיכא נמי טבילה וכפר הנשחט דמי וחומר הוא שהחמיר הכתוב בסוף ימי נדה ואעפ״כ היקל בתחלתה שסוף היום ככלו:6שנים שיום א׳ עולה בסופן וכו'. הקשה בתוס׳ מאי ק״ו שהרי זבה תוכיח שתחלת היום עולה לה בסופה שהרי זבה טבילתה ביום ז׳ מן התורה אלא שחשו חכמים שמא תראה אחר הטבילה ותסתור ונמצא בועל זבה למפרע וכ״ש דלר׳ יוסי מותרת לגמרי דס״ל דמקצת היום ככולו לגמרי ואפי׳ ראתה אחר טבילה אינה סותרת אלא מכאן ולהבא היא מטמאה ואפ״ה אין סוף היום עולה לה בתחילתה דיום שהתחילה לפסוק בו אינה סופרתו למנין ז׳ וי״ל דשאני זבה דבנקיות תלא רחמנא וז׳ נקיים בעינן הילכך סוף היום נגרר אחר תחלתו וכשתחלתו בטומאה כלו טמא לפיכך אינה סופרתו כלל וכשתחלתו טהור בשביעי כולו חשוב טהור הואיל וכבר הפסיקה טהרה ו׳ ימים והוא משא״כ בנדה שסופרת אפי׳ שלא בהפסק דם שלא תלה הכתוב בנקיות אלא בימים גרידי ועוד כיון שאם חזרה וראתה ביום הד׳ סותרת כל מנינה הראשון לא חשיב לן מקצת היום ככולו:7ואלא מאי ר״א א״ה שלשים ושלשים בעי. פי׳ שלשים לשנה ושלשים לקליטה כי לעולם אין מונין שנה עד שתקלוט דמקמי קליטה כתלוש דמי:8ומנא תימר׳ דתנן וכו'. דבעי ת״ק שלשים יום לקליטה ומסתבר ליה לתלמודא דאידך מתניתא נמי כוותיה ס״ל וכדרב נחמן בסמוך:9דאר״ב ואמר רב נחמן לדברי האומר שלשים צריך שלשים ושלשים. פרש״י שלשים לקליטה ושלשים לתוספת שביעית ואזדא לשיטתא דכתיבנא לעיל שסובר שיש בנטיעה משום תוספת שביעית וכבר פי׳ לעיל שאין שטתו מחוורת ותדע עוד דאי כדבריו אמאי לא תריץ ליה הכא דברייתא דלעיל אפי׳ תימא רבי אלעזר ושלשים ושלשים בעי ומיהו לא השיב אלא שלשים דקליטה אבל דתוספת שביעית לא חשיב כדלא חשיב ליה בהאי ברייתא תנינא מתניתין וע״ד זו יכול להעמידה אפילו כר״מ ואחד ושלשים יום בעי ולא חשיב מתניתא אלא שלשים דקליטה וכן הקשה ר״ת ומיהו הא לא קשיא דברייתא דלעיל ודאי דינא קתני וכל הצריך לדבר קתני דהא קתני שלשים יום לפני ר״ה עלתה לו שנה ומותר לקיימה ותו מדהדר ותני סיפא פחות משלשים יום לפני ר״ה לא עלתה לו שנה ואסור לקיימה והאי כפילא דסיפא למה לי דהא מדיוקא דסיפא שמעינן לה אלא ודאי אתא לאשמעינן דשלשים יום דקתני רישא דוקא הוא ואינו אסור אלא בפחות משלשים יום בלבד ומ״מ אין שיטת רש״י מחוור מן הטעמים שכתבנו למעלה והנכון כפי׳ ר״ת לדברי האומר שלשים צריך שלשים ושלשים שלשים לקליטה כדקתני בהדיא ושלשים לעלות לו שנה ולדברי האומר ב׳ שבתות צריך ב׳ שבתות ושלשים ב׳ שבתות לקליטה ושלשים לשנה ולדברי האומר ג׳ צריך ג׳ ושלשים ג׳ לקליטה ושלשים לשנה וכ״ת ומהיכן פסיקא ליה דכולהו בעי שלשים להיות שנה כיון דפלוגתא דתנאי היא וי״ל דלאו הכרחא הוא דהכי ס״ל להני תנאי דאפשר דכר״מ סבירא להו אלא דרב נחמן ס״ל להא כר״א מוקי להו כר׳ אליעזר ואין הכוונה אלא לומר שהזמן שהזכירו תנאי הברייתא אינו אלא לקליטה בלבד ובר מיומי קליטה בעינן זמן להיות חשיב שנה או כר״מ או כר׳ אלעזר כדי שלא תמנה לערלה זה שנת השביעית שנה ראשונה מן הטעם שכתבנו למעלה:10וא״נ כר״י ס״ל. פי׳ לתנא דמתניתין דא׳ הנוטע וא׳ המבריך אכתי ג׳ ושלשים בעי ולהאי פי׳ דר״ת ודאי לא מצי מוקי לדלעיל כר״מ או כר״א ולמימר דמתני' לא מני אלא יומי קליטה וכדמפרש באידך ברייתא דהא ודאי כיון דבהדיא קתני בברייתא דלעיל דין עלתה לו שנה מסתמא בזמן דעלתה לו שנה איירי טפי מזמן קליטה דלא איירי ביה מלבד התירוץ שכתבנו לעיל דמסיפא דמתניתין דייקינין דשלשים דקתני סגי להו לכל מילי:11אלא לעולם ר״מ היא וכי קתני שלשים לקליטה א״ה שלשים ואחד בעי. האי א״ה לא מתפרש באא״ב אלא כעין שאלה הוא וכאלו אמרינן ואכתי שלשים ואחד בעי והרבה כיוצא בו ויש לנו לפרש בדרך אחרת אא״ב וה״פ אא״ב דמצינו לאוקמי מתניתא דלעיל כר׳ אלעזר ונימא דשלשים יום דקתני היינו לענין עלתה לו שנה ובענין קליטה לא איידי ולא ניחות אדיוקא דסיפא וכפילא דידה שפיר אבל השתא דאמרת דבקליטה לא איירי כ״ש דאיירי לענין זמן שעלתה בו שנה ושלשים ואחד בעי ופרקי׳ דיום שלשים עולה לכאן ולכאן פי׳ שהרי בתחלתו קולט ושאר היום עולה לו לשנה דלר״מ מקצת היום ככלו ולענין הלכתא בפלוגתא דר״מ ור״א הלכה כר״א דהכי ס״ל לרב נחמן לפי הפי׳ הנכון של ר״ת ובימי קליטה הלכה כר׳ יוסי דרב ושמואל אפליגו בה בהערל ורב פסק כר׳ יוסי וק״ל הלכתא כרב באסורי וכן פסק הרי״ף:12א״ר יוחנן ושניהן וכו'. יש מקשין ודילמא בראשון באחד לחדש שלמו א׳ ות״ר והשתא עיילא שנת שתים ות״ר ולא חשיב לה משום דלא עייל אלא יום אחד ומתרצים דהא כתיב קרא אחרינא בתורה דהאי קרא בחדש השני בי״ז בכ״ז לחדש ולא כתב ביה בשתים ות״ר ולדידי לא קשיא כלל דא״א לומר שכבר שלמו א׳ ות״ר עכשו שא״כ תהא זו שנת ג׳ למבול ויהא זמן המבול שתי שנים וזה א״א שהמבול התחיל בשנת ת״ר שנה לחיי נח בחדש השני ובחדש העשירי נראו ראשי ההרים ומשם הלכו הלוך וחסור וחסרון המים היה אמה לארבעה ימים כמו שכתוב בפרש״י וא״א שישהא עוד חסרונם כ״כ מחדש העשירי של שנה ראשונה עד תשלום שנה זו ושנה שניה ובכמה מקומות במדרשות שמשפט דור המבול י״ב חדש ואין לך לומר שהמבול התחיל בסוף שנת ת״ר דא״כ כיון דבחדש השני הוא הול״ל בשנת ת״ר ואחד אלא ודאי כדאמרן הא דאמרינן מדאכתי יום א׳ הוא דעייל בחדש וקרי ליה חדש פרש״י דמשמע ליה דקרי ליה חדש מדכתיב בא׳ לחדש וקאמר בראשון בא׳ לחדש:13גר״י מכלל דתרויהו ס״ל בניסן נברא העולם. וכן הוא בפרש״י אבל הוא ז״ל כתב דלא גרסי׳ ליה דדילמא כר״א ס״ל דאמר בתשרי נברא העולם והאי ראשון תשרי ומפני שבו נברא העולם והוא ראשון למנין ימי עולם קרי להו ולר׳ אליעזר תניא בהדיא בסדר עולם דהאי בראשון היינו תשרי ע״כ ומיהו ל״ל דראשון היינו חודש אחר דעלמא ומאי ראשון ראשון לדין כדאמרינן לקמן שני לדין דהתם הוא דמיירי בדין המבול אבל הכא ליכא למימר הכי אבל ודאי תשרי או ניסן הוא דאיכא למימר וליכא לאכרוחי חד מנייהו טפי מחבריה ויש מקיימין גר״י דה״ק דמסתמא האי לישנא דבראשון היינו ניסן שהוא ראשון לחדשים דלדידיה בכל דוכתא דאורייתא ואין זה כלום דהא בסדר עולם מפרש שהוא תשרי לר״א כדכתב רש״י ז״ל והטעם כי לאחר יציאת מצרים הוא שנקרא ניסן ראשון כדכתיבנן לעיל אבל קודם לכן ראשון היינו תשרי שבו נברא העולם ואין מביאין ראי׳ מאידך בראשון דכתיבי לאחר יציאת מצרים ובתוס׳ קיימו גר״י דודאי בניסן נברא העולם ס״ל והיינו דמייתי ראי׳ מבראשון מא׳ לחודש דלא עייל אלא יום אחד בשנה דאם איתא דס״ל בתשרי נברא העולם מנא להו דיום א׳ הוא דעייל בשנה דילמא עייל מיניה ששה חדשים שהרי בתשרי נברא העולם וממנו מונין לימי המבול והאי בראשון דהיינו ניסן שהוא עכשיו ראשון לחדשים פי׳ דאף על גב דלר״א דאמר בתשרי נברא העולם אף תשרי הי׳ ראשון לחדשים באותה שעה כדכתיבנן לעיל שלא מנה בניסן אדם הראשון מ״מ כשנכתב המקרא הזה לאחר יציאת מצרים היה שאנו קורין לניסן ראשון אלא ודאי ס״ל דבניסן נברא העולם והוא שנקרא ראשון דאלו חודש אחר אין לו טעם לקרותו ראשון שהרי אינו ראשון לחדשים ולא ראשון למנין עולם וראשון לדין ליכא למימר כדפרי׳ לעיל כנ״ל לפי פירושם ונכון הוא ובמקצת ספרים שלנו גורסין מכלל דתרוייהו ס״ל בתשרי נברא העולם והאי גרסא ליתה כלל דבהא ודאי ליכא הכרחא דלהוי האי בראשון תשרי דדילמא ניסן הוא שהיו ראשון למנין העולם ולחדשים ואי משום דר״א ס״ל בתשרי נברא העולם ר׳ אליעזר לחוד ור׳ אלעזר לחוד דהכא ר׳ אלעזר גרסי׳ בכל הנוסחאות:
